בספרו האחרון של עמוס עוז - "סיפור על אהבה וחושך", מספר המחבר על בית הוריו, הוא מתאר את הבית: "שני חדרים קטנים, בית ישן ודל אבל כולו מלא ספרים, ההורים חלמו באידיש", הוא כותב. זה היה בדיוק כך גם בבית הוריי - איציק ושרה (דרך אגב, על אידיש, הנאצים האשימו את היהודים שבשימושם באידיש, היהודים קלקלו את השפה הגרמנית...). הספרים הרבים שהיו בבית, מובילים אותי לסיפור מדהים על אבי. אחרי עשר שנים של המתנה אישרו שלטונות רומניה למשפחתנו לבוא לישראל, החוק אמר אז: אין לקחת יותר מארבעים קילוגרם לאיש, היינו צריכים להחליט - בגדים או ספרים, כמובן אי אפשר בלי בגדים. אני אמרתי לאבי, יש בעיר חנות שקונה ספרים במחירים סבירים, אבי התנגד, "למכור ספר אהוב? בשום אופן". בסוף נארזו הבגדים ולא נשאר מקום לספרים, הספרים נשארו על מרפסת קטנה שהייתה בדירה. אבי לא היה מסוגל למכור ספר שאהב, כך שהספרים נשארו כמתנה לשכניו הרומנים. ועל זה יש לי בקשה לנשיא רומניה, אייליסקו, אם הוא קורא עברית, לפני זמן מה ביקש סליחה מיהדות רומניה על השואה שהם עברו בזמן מלחמת העולם השנייה. עליו להתנצל גם על ארבעים שנות קומוניזם שעברו שארית יהדות רומניה. בן אדם עובד שם שלושים שנה, ונותנים לו לקחת איתו ארבעים קילוגרם בלבד.

היו שתי פרשיות שהעסיקו רבות את אבי בחייו. פרשייה ראשונה התחילה לפני כשמונים שנה, כאשר אבי היה בן 15 הגיע לבית הוריו שליח מארץ ישראל, יהודי דתי שבא מטעם חברה בשם "מחנה ישראל" מיסודה של "אגודת ישראל", חברה שמטרתה להקים מושבה יהודית בגליל. השליח, עמוס במסמכים ואישורים, הציע לסבי לקנות קרקע בארץ ישראל, שזה דבר הנחשב אצל יהודי שומר מצוות כמצווה חשובה. סבי לקח את כל כספו וקנה קרקע, הוא קיבל מסמך שהיה שטר מכר של העסקה, ההוצאה הכספית הגדולה העיקה על חיי המשפחה, אבי סיפר על מצוקה כלכלית בבית. בגלל סיבות רבות, כמו גיוסו של אבי לצבא הרומני והתחלת מלחמת העולם השנייה, הצליח סבי להגיע לארץ ישראל רק כעבור עשרים שנה בשנת 48', כשהוא הגיע הוא הלך לחפש את אדמתו. הלך למוסדות אגודת ישראל, משם שלחו אותו לקרן הקיימת לישראל, מקרן הקיימת לישראל אמרו לו לחזור לאגודת ישראל. בסופו של דבר לא קיבל כלום. קיבל כמו כל העולים החדשים אוהל במעברה ושם חי שנים. לפני שנפטר, העביר את האישור לקניית הקרקע לאבי. אבי התחיל לשלוח מכתבים, אחר כך אנחנו, שני בניו, התחלנו לפנות לכל מיני מקומות, כמו מבקר המדינה, הקרן הקיימת לישראל. אחי ירמי נסע למקום שם הייתה צריכה להיות המושבה מחנה ישראל, ליד כפר איכסל בגליל. כשנודע לאבי שבמקום ההוא בונים כעת ווילות, הוא הזדעק, "אבל זו אדמה של אבי! הוא שילם ממיטב כספו, צריך להגיד לאנשים לא לקנות שם". בשנים האחרונות לחייו, כאשר הוקמה וועדה פרלמנטרית לחקור את רכושם של יהודי הגולה שלא הוחזר להם, קמתי ונסעתי לירושלים והופעתי בפני הוועדה, היה ניצוץ של תקווה בעיניי אבי, אבל הוא הלך לעולמו בלי לראות תוצאה ממשית. הוועדה עדיין חוקרת.

פרשייה שנייה שהעסיקה אותו הייתה בקשר לאחיו, אפריים, שנפטר לפני 25 שנים ממחלת הסרטן. זאת הייתה עוד טראומה לאבי, אחרי שאיבד אח אחד ברכבת ביאסי, נפטר גם האח השני. לדודי אפריים ולאשתו לא היו ילדים, ואני נהגתי לבקר אותה מדי פעם. פעם אחת היא אמרה לי, "שאמות, צריך לחלק את שני הבתים שלנו, בין אביך לבין משפחתי" (בבעלותם היו שתי דירות). כאשר אבי ביקש ממנה עקב גילה המבוגר, לכתוב את זה, היא סירבה. היא הייתה אומרת, "אחרי מותי המבול", זה לא שאבי היה כל כך להוט לקבל את ירושת אחיו, אלא שרצונו היה לעזור לשני בניו ולשמונת נכדיו. יום בהיר אחד כאשר באתי לבקר אותה, פגשתי אישה חולת אלציימר, היא לא הכירה אותי יותר, היא לא ידעה מי אני. אחרי כמה זמן ספרו לי השכנים, באו לקחת אותה לבית אחר, רוקנו את חשבונות הבנק של דודי ושלה, השכירו את שני הבתים, לימים נודע לנו שמדובר בבת אחותה שנעזרה בכמה עורכי דין, שתמורת שכר טרחה טוב, יכולים לסדר הכל ולעזאזל האמת והצדק. אבי שחי מפנסיה קטנה, הרגיש שוב שעבר גזל. לא היה לו כסף וכוח להלחם על זכויותיו, ואנחנו, שני בניו, היינו בהלם, לא האמנו בתמימותנו שיש אנשים כאלה, שיש עורכי דין כאלה.

בשנתיים האחרונות של חייו, אחרי כמה אירועי לב, נחלש אבי ולא יכל עוד לצאת מהבית, אלא שכב רוב הזמן במיטתו. אז התגלו קרובי משפחתו במערומיהם, אף אחד לא בא לבקר אותו, עם כי היה מדובר בחמש דקות נסיעה. היו מצלצלים פעם בכמה ימים וזהו. שאני שואל את עצמי למה הניכור הזה מאדם שהיה גם בן דודם וגם גיסם, אני משער שזה בא מאופי רע, אני משער שגם זה בא בהשפעת בני זוגם, או אולי היה להם קשה לראות מול עושרם את אבי בני דודם בחדרו הקטן, חי מפנסיה קטנה? הייתי מסכם שכל ההשערות נכונות.

שאדם מתייתם מהוריו קורה לו טרגדיה. כאשר אימי נפטרה, נהפכתי לתקופת מה לשבר כלי, רק בעזרת רופא הצלחתי להמשיך. אחר כך, גם כשאבי נפטר, פחדתי שלא אחזיק מעמד, אבל אז נאחזתי באמונה הדתית שאומרת שרק הגוף מת, הנשמה נשארת. ואני מאמין, שהוריי עדיין איתי, ועם אחי ומשפחותינו. מצאתי את עצמי לפני כמה זמן, כששמתי ברדיו טייפ דיסק של פוורוטי, הזמר שאבי מאוד אהב. הייתי לבדי בחדר אבל נדמה היה לי שאבי היה איתי גם ושומע את הזמר האהוב עליו.

אני רוצה להאמין שיש עוד עולם, עולם האמת, ושם אין גזל וניכור, ושם באים רק אנשים טובים, שם אני מקווה לפגוש את הוריי.

יצחק אברמוביץ היה בין הבודדים ששרדו את "רכבת המוות של יאסי", ואת הטראומה נשא עמו עד יומו האחרון. השנה היתה 1941, והשלטונות הרומניים, שעשו יד אחת עם הנאצים, הגיעו לעיר יאסי. הם האשימו את היהודים בשיתוף פעולה עם האויב הרוסי. גברים ונערים הועלו על רכבות דחוסות עד אפס מקום, ללא אוויר, מזון או מים, והוסעו הלוך-חזור עד מותם.
בתום שירות צבאי קשה ואכזרי היה יצחק לכורך ספרים, איש ספר במלוא מובן הביטוי. "הוא כרך וקרא, והיכולת לברוח אל המילה הכתובה העניקה לו כוח", מספר משה.
לאחר המלחמה הקים יצחק בית מלאכה, נשא לאישה את שרה ושיקם את חייו. הזוג הצעיר אף הקים בית, הוליד שלושה ילדים וחסך מעט כסף. אלא שעלייתו של המשטר הקומוניסטי שמה קץ לאופטימיות.
בשנות החמישים לחייו, נטול חסכונות וחסר רכוש, עלה יצחק עם משפחתו לארץ ונאלץ להתחיל מחדש. על חוסר היכולת לבקר באופרה ובאולם הקונצרטים שכה אהב, פיצתה אותו המוזיקה היהודית. "בכל שבוע המתין בקוצר רוח לתוכנית הרדיו 'פרקי חזנות כבקשתך'", מספר בנו, "וכששמע את המקהלה בסימפוניה ה-9 של בטהובן, שרה על אחוות העמים,  דמעות עלו בעיניו".

(כתבת זכרון שהתפרסמה בעיתון ידיעות אחרונות ביום 27.9.04)